פסק-דין בתיק ע"ו 55623-05-11

1.         בפנינו ערעור על החלטת ועדת הערר (להלן: הועדה) לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: החוק) מיום 11.4.11 (ו"ע 10804-04-10) אשר דחתה את ערעורו של המערער, על קביעת המשיבה כי המערער אינו בגדר "נכה", לפי החוק.

הרקע והמחלוקת בין הצדדים

2.         המערער נולד בשנת 1928 בהמבורג שבגרמניה. משפחתו גורשה מגרמניה בשנת 1938 ובתחילת שנת 1939 עלו לארץ ישראל. המערער, שעבד בשורות המדינה כ-40 שנה, מלח הארץ לא פנה בשעתו בתביעה לממשלת גרמיה מטעמים אידיאולוגיים. כך, בהיותו כבן 83, לאור העובדה שהוא סובל ממחלות שונות פנה בבקשה להכרה בנכותו.

המחלוקת בין הצדדים, הן בפני הועדה והן בפנינו, מתמקדת בשאלה האם לנוכח מועד עזיבתו נכנס המערער בגדרו של סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני, החל על מי שהיה תושב קבע בגרמניה ועזב אותה או גורש ממנה לאחר עליית הנאצים לשלטון ב- 30.1.1933.

3.         הועדה אישרה את קביעת המשיבה כי במועד הקובע היה המערער תושב קבע בגרמניה ועל כן היה זכאי לתבוע פיצויים מגרמניה  על פי חוק הפיצויים הגרמני, ועל כן אינו עונה על הגדרת "נכה" בהתאם לחוק  ואינו זכאי לפיצויים לפיו.

4.      המערער גורס כי יש לפרש את סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני, בהתאם לפסיקה ולפרשנותו של ד"ר יובל חן, כך שמי שעזב את גרמניה לאחר 31.12.1937, לא היה  זכאי לתבוע בגרמניה לפי חוק הפיצויים הגרמני, ולכן מצוי הוא בגדרו של סעיף 1 לחוק.

לשיטת המערער, רק מי שעזב את גרמניה לאחר 30.1.1933 ועד ליום 31.12.1937, נכלל בגדר הזכאים לפיצוי לפי חוק הפיצויים הגרמני, אולם מי שעזב את גרמניה לאחר המועד האמור, לא היה זכאי לתבוע לפי חוק הפיצויים הגרמני.

5.      לשיטת המשיבה, בדין פסקה הועדה כי המערער נכנס לגדרו של סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני בהיותו תושב קבע, ולכן אינו זכאי לפיצוי על פי החוק ומעת שיכול היה לתבוע פיצויים ממשלת גרמניה.

לדידה, הסעיף אינו קובע כי צריך לעזוב את גרמניה עד 31.12.1937 כטענת המערער, אלא הסעיף חל על כל מי שמקום מושבו היה בגרמניה עד סוף שנת 1952, גם אם עזב אותה קודם לכן, וכי המועד של ה-31.12.1937 עניינו קביעת הגבולות ולא  מועד עזיבת השטח הכלול בסעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני. 

דיון:

6.      כפי שציינה הועדה קמא, סעיף 4 לחוק הפיצויים הגרמני מאפשר הגשת תביעה כנגד ממשלת גרמניה, בתנאים הבאים:

" (1) זכאות לפיצוי מתקיימת אם הנרדף:

(א) ביום 31 לדצמבר 1952 התגורר או מקום מושבו הקבוע היה בשטח השיפוט של חוק זה...

(ב) ....

(ג) לפני 31/12/1952 היגר, הועבר או גורש ומקום מגורו האחרון או מקום מושבו הקבוע היה בשטח הרייך הגרמני בגבולותיו, ליום 31.12.37 או בשטח השיפוט של העיר דנציג...

(2) הגירה במשמעות חוק זה היא גם במקרים בהם הנרדף, לפני 8.5.45, מהסיבות המנויות בסעיף (1), העביר את מקום מגוריו או את שהותו הקבועה בשטח הרייך בגבולותיו מיום 31.12.37 או מהעיר דנציג...".

7.      נקדים ונציין את המאוחר, ונפנה כבר עתה לפסק דינו של כב' השופט רובינשטיין ברע"א 9244/05 הרץ נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפת הנאצים, התשי"ז-1957 (מיום 12.3.06) (להלן: עניין הרץ), אשר דחה את הבקשה לרשות ערעור שהגישה המערערת שם על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, אשר דחה את ערעורה על דחיית הכרתה לפי החוק. גם שם היה מדובר על מי שעלתה מגרמניה לארץ בשנת 1939 וכי המשמעות של דחיית תביעתה, תוצאתה כי לא תוכל לקבל פיצוי, לאור חלוף הזמן מממשלת גרמניה, וכך גם לא תוכל לקבל פיצוי בישראל, לאחר שגם במקרה שלה נקבע כי הייתה רשאית להגיש תביעה לממשלת גרמניה.

הגם שכך, קבע כב' השופט רובינשטיין, כי אין בידו לסייע למבקשת שם, בציינו כי " לשונו של המחוקק מפורשת ביותר בהקשר דנן, ומשאין המבקשת באה בגדרה, ובכל הרצון הטוב, אין בידי בית המשפט להטיל על המדינה חבות כספית שהמחוקק לא הטיל, ואדרבה, החריג אותה במפורש".

בנסיבות אלו, יהיה עלינו לבחון את טענות המערער והאם יש בהן כדי לאפשר הכרה בו כנכה לפי החוק.